🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
הגמרא במסכת פסחים (קיח ע"א) מלמדת שהתפילה "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ" נקראת "בִּרְכַּת הַשִּׁיר". מדוע פתח מחברה דווקא במילים "נִשְׁמַת כָּל חַי"? התשובה, כפי שמתגלה משיעור זה, טמונה במילה אחת בפרשת שופטים — ומגלה יסוד גדול על ההבדל האמיתי בין "חיים" ל"מתים".
פרשת שופטים עוסקת, בין השאר, בדין העובד עבודה זרה. התורה קובעת: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת". תמוה: כיצד "יומת" מי שכבר "מת"? הרי מדובר באדם חי, שדנים אותו למיתה — מדוע התורה קוראת לו כבר עתה "הַמֵּת"? שואל המדרש תנחומא את השאלה הזאת, ומגלה יסוד עמוק: יש הבדל מהותי בין "חי" ל"מת" שאינו תלוי כלל בדופק הלב.
מבאר המדרש, על פי הפסוק "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי" — וכי רק חיים בידו, ומתים אינם בידו? אלא, "כָּל חָי" הכוונה לצדיקים, שאפילו במיתתם קרויים חיים, כפי שנאמר על בניהו בן יהוידע: "בֶּן אִישׁ חַי". שואלת הגמרא במסכת ברכות: וכי כל בני האדם אינם "בני איש חי"? אלא, "בֶּן אִישׁ חַי" הכוונה לבן איש צדיק, שנקרא "חי". ומאידך, הרשעים, אומרים חז"ל, "בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים" — אפילו כשהם חיים ונושמים, הם קרויים מתים. מהו ההבדל? מסבירה הגמרא: כשהרשע רואה את החמה זורחת, הוא אינו מברך "יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת"; כשהיא שוקעת, אינו מברך "מַעֲרִיב עֲרָבִים"; הוא אוכל ושותה ואינו מברך. הוא נהנה מן העולם ואינו מודה עליו — ולכן הוא קרוי מת. אך הצדיקים מברכים על כל דבר, לא רק בחייהם, אלא אפילו לאחר מותם, "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". הצדיק נקרא חי כי הוא מודה לקדוש ברוך הוא על כל דבר; הרשע קרוי מת כי הוא אינו מודה. אדם שרואים אותו מלא שמחה והתלהבות, יודעים: הוא מחובר להודיה, והוא באמת חי — גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ואילו אדם עצוב, שרוי בדיכאון, חושב תמיד על החסרונות ועל הצרות — סימן שאינו מודה לקדוש ברוך הוא, וכבר בעולם הזה הוא כמת.
לאור זאת מתבארת בחירת המילים של מחבר ברכת השיר: "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ". מי יכול לברך את ה' באמת? רק מי שיש לו "נשמה חיה" — נשמה של צדיק היודע להודות. רק אדם כזה, שמכיר טובה על כל דבר ודבר, מסוגל לברך את הקדוש ברוך הוא ברכה של ממש. זה עומק המילים "נשמת כל חי": נשמה של מי שיודע להודות, היא זו שיכולה לברך.
יש להוסיף ורט נאה בעניין: בשולחן ערוך (סימן ריט, סעיף א) נפסק דין "ארבעה צריכים להודות" — יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. מסיים השולחן ערוך את הדין בפסוק "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". שימו לב: ראשי התיבות של ארבעת המצבים — חָבוּשׁ, יִּסּוּרִים (חולה), יָם, מִדְבָּר — מאייתים את המילה "חַיִּים". זה אינו מקרי: הסימן עצמו מלמד שמהות ה"חיים" היא ההודיה. מי שמודה לקדוש ברוך הוא הוא אדם חי, וכפי שאומרים בתפילת שמונה עשרה: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה" — אדם חי הוא בדיוק זה שמודה לקדוש ברוך הוא. יזכנו ה' יתברך ללכת בדרך ההודיה, להיות אנשים חיים, מלאי שמחה ואהבת ה', ולזכות לשיר לקדוש ברוך הוא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.